לא כל מה שנעים הוא טוב, לא כל מה שלא נעים הוא רע | אבל

שישי מבורך וחג מאיר

השבוע היה שזור ברעיונות של נוכחות והתבוננות ברגע, חלקכם מכירים את הרעיונות הללו ממיינדפולנס, שהיא הגרסה הפשוטה והמערבית של וויפסנה.

וויפסנה היא צורה של תרגול רוחני, או מדיטציה אם תרצו – שמטרתה להקל על זרימת החיים במסלולם.

הרעיון הוא פשוט; מקור כל הסבל הוא בכך שכל תחושה בגוף מקודדת אצלנו כ"נעימה" או "לא נעימה", בתחושות הנעימות אנחנו חושקים ורוצים עוד מהן, ואת מהתחושות הלא נעימות אנחנו נבהלים ורוצים שילכו מהר.

החשק לנעים והדחייה של הלא נעים, אומר בודהה, הם שורש הסבל האנושי.

הפתרון לסבל, לדברי בודהה, הוא להתבונן ולפתח שוויון נפש כלפי הדברים.

לפני כשלושים שנה, כשהלכנו ללמוד וויפסנה בהודו, דיברנו על מה זה "שוויון נפש".

היה נדמה לנו אז ששוויון נפש הוא שלא אכפת לך. חשבנו שאולי שוויון נפש גורם לשעמום, כי מה מעניין בלהיות אדיש לדברים?

אז זהו, שטעינו. שוויון נפש הוא המקום הכי רחוק שיש מחוסר אכפתיות, שוויון נפש הוא יציבות והתבוננות ונוכחות ברגע.

שוויון נפש הוא ההבנה שלא כל מה שנעים הוא טוב ולא כל מה שלא נעים הוא רע. לדברים יש איכות משלהם וכשאנחנו נמצאים בתוכם, כדאי ממש להיות נוכחים, עם כל מה שאנחנו.

נשמע גבוה ופילוסופי?

הנה שתי דוגמאות מהשבוע האחרון שעוסקות ברעיונות האלה;

ישבתי בפגישה הרב מקצועית וכתבתי את מה שאמרו האנשים מסביב לשולחן. הקולות שעלו הצטרפו לזרם אחד שאמר שהילד שלשמו התכנסנו לא יכול להמשיך להיות בבית הספר.

עשינו הכנה לפגישה, ועדיין יצאתי ממנה כשבתוכי מסתחררים כעס, תסכול, עצב וחמלה.

בשנים האחרונות, לא לעיתים קרובות אני פוגשת מצב שבו עולים כל הרגשות האלה בתוכי בו זמנית.

יצאתי מהפגישה והלכתי נמרצות לכיוון האוטו תוך כדי שהתכתבתי עם האנשים שקבעתי לפגוש בביתי בעוד חמש דקות.

שניה אחרי שכתבתי להם הודעה שאגיע בחמש דקות איחור, דרכתי על אבן ונפלתי.

מכירות את הנפילות האלה על הכריות של הידיים והבירכיים? שאת מוצאת את עצמך בעמידת שש עם שפשופים כואבים רצח? אז כזה!

הילדים שעברו היו מתוקים במיוחד, עצרו לידי ושאלו אם אפשר לעזור וביקשתי וקיבלתי יד כדי לקום.

כשהתיישבתי באוטו, יכולתי לראות בבירור איך עצירה והתבוננות ברגע הייתה יכולה להחזיר אותי לשייט טוב בזרם החיים, במקום הנפילה.

היום המשיך ועבר ברצף של פגישות ודרישות ודי מהר הגיע אחר הצהריים ואיתו חברה, נקרא לה נופר, עם כאב ראש וכאב לב, שקיבלה כדור לכאב הראש וכוס תה עם שיחת עידוד במרפסת.

"אין לי כוחות" אמרה נופר, "כל האיברים שלי כבדים ואני לא מצליחה לתפקד",

"נשמע לי שאת באבל" אמרתי לה.

"אני? באבל? אבל לא קרה לי כלום, הכל קרה לבעלי",

"את זוכרת את כל הדאגה המשתקת שהרגשת כשהוא יצא למילואים?",

"כן, בטח" אמרה נופר במה שהיה בנסיבות אחרות חיוך אבל היום היה נראה בעיקר כואב.

"אז הנה קרה דבר קשה, שאפילו לא דמיינת שיכול להיות, והדאגה התפוצצה בבת אחת כמו גז שנצבר ואת מקומה תפסו צער ואבל על הדבר הקשה שקרה ועל האובדנים שקרו ויקרו בחייכם. מה שאת מרגישה זה אבל".

"ומה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלה נופר "זה ממש לא נעים שאני לא מצליחה לעשות דברים ליותר מכמה דקות ואז צריכה לשבת לנוח".

"להיות, להתמסר, להתאבל" עניתי "מאד חשוב לתת כבוד לאבל ולהיות בתוכו".

"זה לא יתקע אותי יותר עמוק לתוך הדיכאון?" שאלה נופר בדאגה,

"בואי נסתכל רגע ביחד על התחושות בגוף שלך; האיברים שלך כבדים ולתחושות יש איכות של מים שרוצים לחזור לאדמה,

אלה תחושות של אבל. הן לא תחושות רעות או מדאיגות, זו לא מחלה, זו דרך בריאה וטובה לדברים להתנקז ממך".

"אז מה לעשות?" שאלה נופר,

"לתת כבוד לאבל ולהיות סבלנית איתו, להתמסר, לישון, לבכות, לאכול מה שאת מצליחה; אני ממליצה על עוגת טורט, שהיא מסורתית אצלנו במשפחה במצבי אבל וכמובן גם טוסט עם גבינה צהובה ואולי גם פתי בר, דברים בסיסיים ופשוטים שהם מזון שמנחם אותך".

נופר צחקה על המאכלים שהצעתי, ככה זה הטורט של סבתא שלי, מועיל כתרופה לאבל, גם כשרק מדברים עליו.

 נראה היה גם שהכדור לכאב הראש, התה וההתבוננות המשותפת עשו את שלהם,

"נראה לי שאלך עם הבן שלי לטיול עם הכלבים" היא אמרה והתקשרה לארגן את הטיול

היא קמה ופנתה לצאת מהבית,

ואז הסתובבה ואמרה "סליחה ששכחתי לקחת את הכוס שלי לכיור".

צחקתי

"בפעם הבאה תקחי גם את הכוס שלי" אמרתי לה בצחוק,

שמעתי את החיוך שלה עולה בדרך אל הדלת.

שבת שלום

Art by Kenneth Crane

הציור: החיים בתוך אבל, אמנות מאת קנת קריין

8.12.23