שישי שמח!
איזה כיף לחזור אליכן ואליכם שוב, אחרי שאתמול הסתיימו רשמית שבועיים של אירוע משפחתי רב משתתפים ושמחות.
זכינו לפגוש בני משפחה שלא ראינו שנים ארוכות, ומפגשים התקיימו בהרכבים שונים.
אירוע שכזה בוחש את העבר וההווה, ולרגע הם נוגעים זה בזה.
למגע הזה עם הקשרים, הרגשות וזיכרונות העבר יש עוצמה גדולה.
משפחות הן דבר מורכב. הציפיה וההגדרה החברתית, הופכת את המערך שנקרא "משפחה" למבנה שאנשים רבים מתקשים לחיות בו, ומתקשים להיחלץ ממנו.
תחושת החיבור וההשתייכות לאחרים שחולקים איתך די אן איי, אנשים ומקומות – יקרת ערך מאד. זהו אוצר שלא בקלות מוותרים עליו.
סיפרתי סיפורים והקשבתי לסיפורים של אחרים וחשבתי לי מחשבות על הכוחות שפועלים בחיינו, במיוחד על אהבה לצורותיה, ועל איך הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מובילים אותנו ומעצבים את חיינו.
מכל הסיפורים ששמעתי, הסיפור שנשאר איתי הכי חזק הוא זה שאספר לכם כעת. כשסיפרתי אותו בפגישה אתמול, אנשים נרתעו ממנו וקצת התכווצו בכיסאותיהם.
אני חושבת שזה בגלל שהוא עוסק בהתמודדות עם מחלה ומוות, ואלה נושאים שאנשים נרתעים מהם, אבל בשבילי זה סיפור על מטמון, שהוא אוצר שמישהו מחביא, כי הוא חושב שיהיה בו ערך בעתיד.
"איזה נשים חזקות ומרשימות אתן במשפחה" אמרתי לסימה בת ה87 שישבה מולי באחד האירועים. "אני מכירה אותך, את כלתך ואת הנכדה שלך, אבל לא הכרתי את אמא שלך, איזו אישה היא הייתה?"
"היא הייתה אישה חזקה מאד" מספרת לי סימה "את יודעת שהיתה לי אחות שמתה בגיל שנתיים מטיפוס?"
"לא", עניתי, "לא ידעתי".
"אמא שלי הייתה חולת לב, אז לא ידעו לעזור במחלות כאלה, אז בעיקר אמרו לה שלא תתאמץ, ולא תפעיל לחץ על הלב כי זה יהרוג אותה".
"זה בטח היה לא פשוט לחיות ככה" אמרתי, וסימה המשיכה:
"אז אחותי מתה בגיל שנתיים והרופאים אמרו להורי שלאמא שלי אסור לעשות עוד ילדים. ואז סבי מת ואמא שלי רצתה עוד ילד.
היא נכנסה להריון למרות שהרופאים אמרו שזה יהרוג אותה, ואני נולדתי.
היא רצתה לקרוא לי זוהר, אבל לסבי קראו שלמה, וברוסיה קראו לו סיומה, אז קיבלתי את השם סימה.
כשאימי שכבה בבית היולדות, את יודעת שהיו אז חדרים גדולים עם הרבה נשים שילדו, ואחד האבות שבא לבקר את אשתו ושמע את השם שנבחר עבורי, שאל את אימי אם היא יודעת את משמעות השם,
הוא סיפר שסימה בארמית זה אוצר או מטמון. פעם כתבו את זה עם א' בסוף (סימא) אבל בארץ ישראל כותבים עם ה' – סימה.
"ואיך השפיעה הלידה על מצבה של אמא שלך?" שאלתי,
"אמא שלי תמיד אמרה לנו, לי ולאחותי; "אם יום אחד תבואו הביתה ותראו את אמא מתה, אל תפחדו, כי אמא מתה רוצה טוב בשביל הילדים שלה בדיוק כמו אמא חיה".
שתיקה נפלה מסביב לשולחן, ואני אמרתי "איזה דבר נפלא זה להגיד לילדות שלך, כשאת יודעת שייתכן שיצטרכו להתמודד במצב כזה".
"זה נכון, וזה באמת עבד" אמרה סימה; "שוב ושוב היא אמרה לנו את המשפט הזה ובאמת לא פחדנו. הבנו שאמא אוהבת אותנו ורוצה טוב בשבילנו בחייה ובמותה, ובאמת לא פחדנו כשהיא מתה".
"בת כמה היית כשאמא שלך מתה?" שאלתי,
"היו לי כבר שלושה ילדים משלי, הייתי בת ארבעים, ואבא שלי מצא אותה שוכבת בשלווה במיטה, עם ספר" ענתה סימה.
"איזו אישה חכמה וחזקה הייתה אמא שלך שידעה שתצטרכו להתמודד עם מותה בשלב מוקדם כלשהו בחייכן, ודאגה שתדעו שהיא תמיד איתכן." אמרתי לסימה.
נשארנו להתפעל עוד כמה רגעים מהמטמון שאמא של סימה החביאה בלבבות שלה ושל אחותה, לפני שמישהו בכלל ידע משהו על הכנה לפרידה ומוות,
על הכוחות שהיו לה והאהבה שלה והנחישות שלה לחזק את בנותיה בפני כל מה שיקרה, האובדן של אימן, וכל שאר האבדנים שצפויים להן בחייהן.
ועל האהבה, שהיא כוח כל כך חזק שיכול להישאר איתנו ולחזק אותנו ממרחקים עצומים, מעבר לזמן ולחוקי הפיזיקה –
כי כשסימה דיברה יכולתי לראות את אמא שלה עומדת מאחוריה בגב זקוף ועיניים נוצצות מגאווה וידיה מונחות על כתפיה הכפופות של ביתה, שנושאת את מילותיה בליבה כמטמון.
שבת שלום, ביחד עם הסיפור, אכלנו את העוגה המחממת לב הזו, שיעל הכינה בלילה, אחרי יום של הצלת חיים, שכל ביס ממנה מעלה דמעות של אהבה וגעגוע:
Comments