הסיפור שאנו מספרים על עצמנו

שישי שמח!

חברה חדשה שביקשה להצטרף לקבוצה ("פתרונות שעובדים - הקהילה של שרון שני גונן" ), כתבה שהיא אשת חינוך ורוצה לדעת איך לדבר עם התלמידים שלה שיחה עמוקה ומשמעותית. הבקשה שלה הלכה איתי כל השבוע.

יש לי הרצאה שנקראת "איך לדבר עם ילדים על דברים קשים" אבל בהרצאה מדובר בנושאים קשים כמו מחלה, מוות, גירושין וכאלה, נושאים שאנחנו יודעים על קיומם.

מה קורה כשהנושא הקשה ממש הוא בתחום הלא מילולי? מה קורה כשאין לנו מושג מה מטריד את הילד וכל מה שאנחנו יכולים לראות זה את ההתנהגות שלו?

אנשים שואלים את הילדים שלהם, את האנשים שלהם עם הצרכים המיוחדים או סתם אחד את השני ואפילו את עצמם "מה קרה?" או לפעמים אפילו לא מבינים שמתחת להתנהגות של האדם יש מצוקה, ומהי.

"היא מסתגרת, כמעט לא יוצאת מהחדר"

"הוא משתולל בערב, יש לו התקפי בכי קשים שבהם הוא נתקע ומסרב לזוז"

"הוא אלים, זורק כסאות, מרביץ"

"היא לא נכנסת למרבית השיעורים"

"היא סובלת מכאבי ראש קשים, כל הבדיקות חזרו תקינות"

כל אחד מהסימפטומים האלה הוא קצה של מצוקה שמאחוריה יש אדם עם סיפור.

ההתייחסות להתנהגות כמו אל דבר מטריד שצריך להפסיק אותו, להתחיל אותו, להקטין או להגדיל אותו – היא לא כלי שמביא מספיק ברכה.

הרבה מאיתנו עוסקים בהרחבה במה לא בסדר. יש איבחונים למה שלא בסדר, יש ספרי אבחנות עם שמות ותתי שמות. המודל הרפואי השתלט.

אני חושבת שהגיע הזמן שנתחיל להתמקד במה שכן.

להרבה ילדים יש תכונות ויכולות שלא מסתדרות עם המערכת בילדותם ונעוריהם. לפעמים חסרים להם כישורים כדי להצליח, לפעמים דווקא הדברים שיהיו הנכסים הגדולים ביותר שלהם בהמשך, מפריעים להם להיות ברווחה ולהשתתף היום. הסיפור שלנו היום מוקדש לדוגמה כזו בדיוק;

יעל שלחה לי את תמונתה של בנה, ארבל. ליוויתי את יעל ומשפחתה כשארבל היה בן שש, ואביו – גולן, בעלה של יעל, נפטר ממחלה קשה.

כשארבל היה לקראת סוף התיכון יעל התקשרה יום אחד ואמרה שארבל צריך טיפול.

יעל הסבירה שארבל היה אצל שתי מטפלות רגשיות וזה לא הצליח, הוא לא הפך פחות מסוגר, לא הצליח לצאת לעולם ולהתחיל להשתתף בו.

"עזרת לנו פעם בעבר ברגע הכי קשה שלנו, כי לא פחדת להיות איתנו שם" אמרה יעל, "אני חוששת מה יהיה עם ארבל בצבא, אני צריכה שהוא יאמין בעצמו ויבין שהוא חזק ומעולה – והוא לא מאמין לי".

וכך יצא שארבל בא לפגוש אותי. נער חינני, עם שפת גוף עצורה ומופנמת.

התחלנו לדבר על דברים שהוא חובב, תחביבים, תחומי עניין – שזה המקום שאני הכי אוהבת להתחבר בו לאנשים. זה המקום הראשון שבו אני יכולה להתפעל מהם, להתעניין בהם, ללמוד מהם.

גילינו ששנינו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, רק שהוא במחוזות האנימה והמנגה ואני פחות.

מה שאיפשר לו להכיר לי את הסופרת שהוא חובב ואת העולם הבדיוני שהיא יצרה. הוא הכיר לי מה זה פאנפיקים (כתיבה של ספרות המשך, בשימוש בדמויות ורעיונות קיימים מסידרה, סרט, ספר וכו' על ידי מעריצים) וסיפר לי שהוא עוסק בזה, כמו גם בעוד מגוון של תחביבים מוזרים כמו סריגה במתכת ותרגום לנורדית עתיקה.

ארבל הביא אלי גם את הקשיים והבעיות שהוא נתקל בהם.

הוא לא הצליח להפיק את ההתנדבות שצריך לעשות בשביל בית הספר. הוא רצה להתנדב בספריה אבל וויתר מראש כי התבייש לדבר עם הספרניות.

הוא נגעל מהחלקים המלוכלכים של החיים, מכלי אוכל, מקקי של כלבים, מזבל.

לקח קצת זמן עד שהבנתי שאין צורך להתעסק בבעיות שלו. שהוא צריך שאני אספר לו עליו, מה הוא כן, את הסיפור שלו.

וכך באמת עשיתי; סיפרתי לו, בנוסח של סיפור פנטזיה, את הסיפור שלו: היה היה בארץ רחוקה נסיך מוכשר ויפה תואר שאיבד את אביו המלך בגיל צעיר, וגודל על ידי אימו המלכה. הוא גילה כישרונות נפלאים אבל אף אחד מהם לא היה בתחום שהיה מוערך על ידי נשות הארמון, ולגברים הוא ממש לא נחשף.

הוא דבק בכישרונותיו, אבל ליבו היה כבד, כי לא היה לו עם מי לסרוג במתכת, הנשים רצו רק לסרוג בצמר ולא הבינו את הקטע. לא היה לו למי לספר את סאגות המלחמה שבהן התעניין, והוא הרגיש בודד וחסר ערך.

מסביבו הנערים האחרים התעניינו בבנות ובפיתוח גופם, והוא חשב שגם בזה הוא אחר ושונה ודפוק. הוא חיפש שם לדבר שהוא מרגיש וחשב שאולי הוא א- מיני. בכלל לא בעניין.

ואז יום אחד הוא התגייס לצבא המלכותי. הוא נשלח למכללה לאסטרטגיה צבאית ולפתע הכל היה ברור; הוא הכיר את השפה שבה היו כתובים כל הטקסטים על אסטרטגיה, הלא היא נורדית עתיקה, הוא ידע למצוא כל נקודת תורפה בשריון המתכת המורכב של האויב – כי כישורי סריגת המתכת שלו היו מעולים והוא הבין את החומר מיסודו.

הוא הבין שכל מי ומה שהוא, נועד להיות במקום שאליו הגיע.

מסביבו היו גברים נוספים שכישוריהם היו דומים והוא גילה שהוא מעולה ביניהם. הם עטפו אותו באהדה ותמיכה ולפעמים גם בהערצה, ומקומות שהיו נטושים ובודדים בתוכו התמלאו בפריחה וחברים.

ארבל הקשיב בשקיקה לכל מה שאמרתי וכתב אותו בתרגום לנורדית עתיקה, ואז נפרדנו.

ארבל סיים את התיכון והלך לצבא. אחרי תקופת הסתגלות קצרה הסיפור שלו התרחש בדיוק כמו שסיפרתי אותו.

השבוע שלחה לי אימו תמונה שלו עם ברכה ליום הולדתו התשע עשרה; בברכה אפשר היה לקרוא שמה שקרה במציאות, קרה בדיוק כמו בסיפור שסיפרתי לו. הוא מוכשר, הוא אהוב, הוא מתממש במלואו בעולם הזה, הוא מיוחד ולא לבד. הוא מצא את מקומו.

"תודה" כתבה לי יעל "ארבל סיפר לי השבוע שהסיפור שסיפרת לו עליו עזר לו למצוא מי להיות בעולם".

שבת שלום!

בתמונה: הנסיך זוקו