חיבוק החלקים הכועסים דרך החמלה

שישי מבורך

השבוע עלו אצלי מגוון סיפורי ילדות וזכרונות מהסבים, זה תמיד מרתק לבקר שוב בזיכרון ילדות ולראות אותו מחדש בעיניים של האישה שאני היום

המושג חמלה עצמית והתרגול שלו הם דברים חדשים יחסית בנוף שלנו, ושייכים לפסיכולוגיה חיובית, זו שעוסקת פחות בתקלות ובבעיות ויותר באיך אנחנו יכולים ויכולות להשתמש בכוחות ובכישרונות שלנו כדי להתמודד עם האתגרים שהחיים מציעים לנו

הצוות שהגיע להדרכה הקבועה שלנו הציג מקרה;

אמיר – מתמודד נפש כבן שלושים, זרק כוס על אימו, נאווה, ברגע של כעס. הכוס פגעה בה ופצעה אותה והיא הגיעה למיון, שם התברר שבנה הוא זה שפגע בה, והוא נלקח לחקירה במשטרה ושוחרר.

הצוות, שמלווה את אמיר, הגיע לבית המשפחה ופגש את נאווה בוכה ומספרת שבנה מרגיש מקופח ביחס לאחיו ובטח בגלל זה כעס, ואת אמיר, שאמר שהוא לא זרק, לא התכוון לפגוע באיש ובטח שזה לא היה בכוונה.

"חייבים לעזור לו להכיר במה שעשה" אמרה שירין, אחת מחברות הצוות הטיפולי, "אבל איך אפשר? הוא הכחיש שוב ושוב שהוא בכלל התכוון לפגוע, אז אולי זה מה שחשוב, שהוא לא התכוון"

"אני מבינה מה את אומרת" אמרתי לשירין, "אבל אני חושבת שכשאדם משתמש במנגנוני הגנה חזקים כמו הכחשה, זה סימן שקשה לו מאד לשאת את משקל האשמה והבושה שבהתנהגות שלו ואולי מתאים פה ללכת בדרך אחרת, דרך החמלה"

"מה זה אומר?" שאל דובי, מנהל הצוות

"זה אומר להתחבר לסיפור של אמיר עם סיפור קטן משלנו, הרי הרבה אנשים כועסים ועושים דברים שהם לא גאים בהם, אפילו אנחנו, נכון?" שאלתי בחיוך

איש לא ענה, השתרר שקט בזום

"אז אולי זו רק אני שזה קורה לה לפעמים" אמרתי בצחוק ומייד המשכתי;

הנה רק לפני כמה ימים היה לי יום מלא ועמוס אתגרים. הכנסתי את העוף לארוחת הערב לתנור וביקשתי מאחד מבני הבית שישמור עליו ויוציא אותו בזמן שלא יישרף בזמן שאני יוצאת לטיול. כשחזרתי, העוף נראה שחור והייתי בטוחה שנשרף ובתגובה כעסתי על האדם שעזר

כשגמרתי לכעוס, טעמנו את העוף והתברר שהוא לא נשרף בכלל, מייד התנצלתי, והבנתי שהאנרגיה הזאת שהחזקתי מכל היום יצאה על מישהו לא בצדק, וקצת התביישתי שזה קרה לי, אבל הנה, תראו איך הדבר שקרה לי יכול לעזור לנו עכשיו"

שוב היה שקט

"במה יכול לעזור לכם לשמוע את הסיפור על איך כעסתי לא בצדק?" שאלתי בחיוך את חברי הצוות

"את מספרת לנו שזה קורה לאנשים שהם כועסים ועושים דברים שהם מצטערים עליהם אחר כך" אמרה שירין, "את נותנת לנו רשות להרגיש שגם אנחנו אנושיים וגם אמיר"

"ואז יותר קל לנו להגיד שגם לנו זה קורה" אמר דובי

"אז מה עושים?" שאל מוסטפה "כי זה לא טוב לזרוק כוס כשכועסים"

"עכשיו שואלים את אמיר אם בא לו להתאמן באיך לכעוס בלי לפגוע באף אחד, ואם הוא ירצה, אפשר לשים את זה כמטרה בתוכנית העבודה שלנו איתו" עניתי

בערב סיפרתי את הסיפור הזה לבני המשפחה בעת ששתינו קפה במרפסת, ונזכרתי בסיפור אחר על עוף וכעס, ששמעתי מסבתי זיכרונה לברכה;

"את יודעת איך ביתי האמצעית, דודתך, תמיד הרגישה מקופחת" התחילה סבתא לספר לי כשישבנו ליד שולחן האוכל המיתולוגי בביתה

"אז יום אחד, בבגרותה, כשהיא חזרה ואמרה לי שהיא הרגישה תמיד שאנחנו, הוריה, אוהבים אותה פחות ונותנים לה פחות מאשר לאחים שלה, שאלתי אותה אם תוכל לתת לי דוגמה למצב שבו היא הרגישה כך,

הבת חשבה רגע ואז אמרה; "תמיד כשהיית מכינה עוף, מפרקת אותו לחתיכות ושמה בצלחת הגשה גדולה, ידעתי שדווקא לי תתני את החתיכה הכי קטנה והכי עלובה"

פרצתי בצחוק," הוסיפה סבתי לספר, "כי פתאום הבנתי מה קרה: מרוב שרציתי שיהיה לבת שלי טוב, שהיא תקבל את כל מה שהיא רוצה ולא תרגיש מקופחת, הסתכלתי עליה ממש בתשומת לב, ואת החתיכה שהיא הסתכלה לכיוונה – בדיוק את החתיכה הזאת נתתי לה, ואת יודעת מה היא אמרה לי?"

"מה?" שאלתי, מרותקת

"שהיא הסתכלה על החתיכה הכי קטנה והכי מצ'וקמקת, כי היה ברור לה שאת החתיכה הזו אני אתן לה"

שבת שלום!

שנצליח לחבק את החלקים הכועסים והמקופחים שלנו ושל זולתנו

בתמונה: חיבוקים מופשטים, קישור לתמונה בתגובה הראשונה