לפיד האמונה הפנימית

שישי מבורך, ערב יום הכיפורים, ולכבודו סיפור שישי מיוחד ואישי

אתמול פגשתי מי שאולי תהיה חברה חדשה בצוות פיבוט, והיתה לנו שיחה מרתקת;

חלק מהשיחה נסובה עלינו, שתינו נשים שהן חושבות שונות ועצמאיות, נשים שמתבוננות בעולם באופן אחר מזולתן, וככאלה, היינו הרבה פעמים לא נוחות לסביבתנו

הרבה מחיי זכיתי לכינויי גנאי;

הוסבר לי שאני לא מתאימה, שמה שאני עושה אינו מקובל וגרוע מכך

אנשים רבים ומגוונים העבירו את המסר הזה;

מפקדות בצבא, מדריכות בהכשרות המעשיות בלימודים, מנהלים במקומות העבודה בהם עבדתי, אנשים בקיבוץ שבו גדלתי ואני חיה

לכל אחד היתה את דרכו הייחודית לומר לי שאני לא בסדר, שאני יותר מדי

חלקם דיברו על אישיותי וההתאמות שלי בעולם;

וועדת ההשתלמות בקיבוץ שלחה מכתב סירוב לתואר השני שרציתי ללמוד בנימוק ש"לא מתאים שאטפל באנשים, אבל אם ארצה ללמוד משהו בתחום התעשייה או הניהול הם יאשרו בשמחה"

רכז המשק בקיבוץ עודד אותי לצאת לעבוד מחוץ לקיבוץ כי "אף אחד לא יעסיק אותך כאן, אין לך פה אופק"

המזכיר הסביר לי ש"שום יוזמה שאת תקדמי לא תתקבל פה, לא משנה מה היא תהיה"

המדריכה המחוזית במשרד החינוך אמרה שאני כמו טרקטור ענק ומלא כוח בלי נהג, והוסיפה שמה שאני עושה זה לא ריפוי בעיסוק, וגם לא שום סוג של טיפול שהיא ראתה, ושאני צריכה מייד לחזור לעבוד עם ילד אחד בקליניקה

מנהלת המתי"א אמרה שהיא לא יודעת אם לפטר אותי או לקדם אותי, מה שאני עושה הוא נטול תקדים

חברתי דאז, שהיתה המדריכה במתי"א סיפרה שבוועד ההיגוי המקצועי שישבה בו אמרו שאני חסרת אחריות מקצועית וגובה הרבה יותר מדי כסף וזו בושה למקצוע

חברת קיבוץ, מטפלת בעצמה, אמרה לי שהסכומים שאני גובה תמורת טיפול אינם מוסריים, ובכלל זה שאני מתעסקת עם כסף זה לא ראוי

המנהל האדמיניסטרטיבי של אחד מבתי החולים כתב מכתב ובו פירט באריכות שמה שאני עושה זה מופרך, אני חושבת את עצמי ושהכל קשקוש. גל, העורך דין המקסים שלי, הדפיס את המכתב על קלף של צוואות ואמר לי לשמור אותו, כי זה יהיה זיכרון חשוב, וצדק

יושבת ראש אגודת התורמים של אחד מבתי החולים אמרה שאני כלום ושום דבר, והרעיונות שלי זה קשקוש על תוכנית שעליה שקדתי שבועות למחלקה המסכנה ביותר בבית החולים

ישבתי אתמול מול האישה היפה והחכמה שאיתה שוחחתי, סיפרתי לה קצת מהרגעים האלה, שבהם אנשים בעלי סמכות הבטיחו לי שאני ומה שאני חושבת ועושה לא שווים, חסרי ערך

ישבנו על המרפסת היפה שלי, השמש חיממה אותנו ודיברנו על החזון של פיבוט ושלנו,

על מה שפיבוט בא להביא לעולם ועל כמה אני שמחה וגאה להיות השליחה שלו

ולפתע, בשקט גדול ובכלל בלי התראה נחתה עלי ההבנה;

בכל פעם שאחד מהאנשים האלה אמרו לי דבר, שלכאורה היה קשה ופוצע, התחזקה בי האמונה והנחישות

לא האמנתי לאיש מהם

כל משפט שהיה אולי אמור לכוות בבשרי הפך לעוד דלק בלפיד הפנימי שאני מחזיקה

מעולם לא החזקתי כלפיהם שנאה או טינה, אך היום, ערב יום הכיפורים, אני מלאה בהכרת תודה על חלקם בדרך שלי

פיבוט הוא שינוי, ושינוי הוא קשה ועד שאנשים מחזיקים בו לוקח רגע, והתהליך מטלטל

אבל כשמחזיקים בו, שהוא זה שדרכו אנו רואים את העולם

הדרך נהיית קלה יותר, נכונה יותר, והנשימה מתרחבת

האנשים האלה עמדו בעיקולי הדרך בזמן שאני הלכתי בדרכי, וכל אחד מהם בתורו הדליק את הלפיד הפנימי שלי באש חדשה

זה יום טוב, רגע טוב בשבילי, להגיד להם תודה

שנה טובה וגמר חתימה טובה

והלוואי וכל כאבינו ותלאותינו ישמשו דלק ללפיד האמונה הפנימית שלנו

התמונה: צ'אט ואני