מחשבות שלא מעיזים להגיד

שישי הגיע, אחרי שבוע שבו פגשתי שוב ושוב את תוצאותיה של המלחמה;

אנשים במיעוט משאבים משמעותי, ילדים שנכנסו למלחמה עם קשיים, ועכשיו נמצאים במצב פגיע, כך שלפעמים שינויים שנראים למישהו אחר ממש קטנים – יכולים לשדוד מהם את מעט המשאבים שעוד נשארו ולהשאיר אותם נטושים ובלי כוחות.

"מה קורה עם הפגישה בשלישי השבוע?" שאלתי את לקוחותיי, לילך וארז, שביתם הילי בת השש מתמודדת עם חרדה.

למה שאלתי מה קורה? כי הדברים מאד זורמים עכשיו, לפעמים זה במילואים, ולפעמים זו בהתנדבות, או בתמיכה דחופה במישהו.

בקיצור, צריך להניח שלא כל מה שנקבע יתקיים ולשאול.

"לילך חולה, ונראה שזה ייקח כמה ימים, אז נראה לי שנבטל" אמר לי ארז,

איחלתי ללילך מחלה קצרה וקלה והחלמה מהירה – והמשכנו בשבוע.

"נראה לי שבגלל שביטלנו את הפגישה שלנו השבוע, הילי מחמירה" כתב ארז בקבוצת הווטסאפ המשותפת שלנו. "הילי מתקשה להישאר בבית הספר, אומרת שאין לה כוחות וכמעט כל יום בורח לה פיפי".

"מה שלום לילך?" שאלתי אותו,

"עדיין חולה" הוא ענה.

"הילי קמה בבוקר ואמרה שאין לה כוח אפילו ללכת מהמיטה לספה. היא ישנה טוב מאד בלילה, זה נראה שהיא מרוקנת מכוחות היום" כתב ארז בקבוצה של ליווי בית הספר של הילי בבוקר יום רביעי.

בערב יום רביעי, לילך שמה בקבוצה תמונה של ברכה מקסימה בצורת דובי שהילי יצרה, וכתבה בה "החלמה" וגם הוסיפה כמה מילים בעל פה: "אמא, אני מאחלת לך שתרגישי טוב, גם כשתמותי".

צחקתי מלא ומייד ביקשתי מההורים רשות להעביר את האוצר הזה לכל מי שהיה נראה לי צריך עידוד.

ואז פתאום התחברו לי כל הפרטים של השבוע החולף ביחד בראש וחשבתי שאולי המשאבים של הילי כל כך ירדו כי אמא לילך הייתה חולה והיא דאגה שהיא הולכת למות. זה דבר שילדים בגיל הזה דואגים ממנו באופן טבעי, וגם ילדים יותר גדולים חושבים עליו בדאגה לפעמים.

ילדים, וגם מבוגרים, לא מספרים לנו מה נורא מדאיג אותם לפעמים, כי זה ממש מפחיד להוציא את זה מהפה, ולפעמים הם אפילו לא מעיזים להסתכל על המחשבות האלה מרוב פחד.

התפקיד שלנו, המבוגרים, זה לראות שהמשאבים של הילדים יורדים ולהבין שמשהו ממש מטריד אותם – ולנסות לפתור את המשהו הזה, במידת האפשר.

אחרי שהבנתי מה כנראה קרה, הפתרון היה ברור;

"את ממש צריכה להסביר להילי שאת לא הולכת למות מהמחלה הזאת, כן?" כתבתי ללילך,

"כן, אני אגיד לה" ענתה לילך "למרות שהיא לא נראית מודאגת מזה, אבל אין לדעת".

"תגידי בקול של מפקדת" הוספתי,

"ברור" ענתה לילך.

בצהריים שאחרי, ביום חמישי כתבה החונכת של הילי בקבוצת בית הספר:

"היי, היה להילי יום מצוין וגם ממשיך, הצליחה להתמודד עם אכזבות, היו הרבה חיבוקים, אכלה טוב ושיחקה עם ילדים במצב רוח טוב".

"נשארה עד סוף היום בצהרון וחזרה הביתה במצב רוח טוב" דיווחה לילך.

שבת שלום ובשורות טובות

24.11.23