פוביית המחמד שלי

הסיפור הזה עוסק בפחד של ילדה ובדרכים שמבוגרים התייחסו אליו.

ההתייחסות המרכזית בסיפור הזה היא לחשיפה,

חשיפה היא טכניקה התנהגותית, שאומרת שאם אדם מפחד מדבר, חשיפה לדבר יכולה להפחית את הפחד ולעזור לאדם המחזיק בפחד להתגבר עליו.

א-ב-ל

שלושה דברים חייבים, אבל ממש חייבים להתקיים כדי שחשיפה תהיה מועילה בהתגברות על פחד ואלה הם:

בחירה – האדם שנחשף לגורם המעורר בו פחד חייב לבחור לקחת חלק בתהליך. בחירה היא מושג מורכב ושנוי במחלוקת, צריך לזכור בהקשר הזה שכדי להגיד שאדם "בוחר", צריך שאדם יהיה מסוגל. כלומר שאם אדם משותק מאימה וקפוא ואינו מסוגל לזוז, או לא מסוגל להתנגד לדמות סמכותית בנקודה זו של חייו, הרי שאין לו בחירה.

שליטה – תחושת שליטה במצב, שהוא נכנס למצב מפחיד בשליטתו, שבכל עת יוכל לומר שהוא רוצה להפסיק ויכבדו את בקשתו, שיהיה בתוך המצב הזה מישהו שהוא סומך עליו וער לצרכים שלו. כזה.

תמיכה – שבמהלך החשיפה לגורם המפחיד האדם יזכה לתמיכה רגשית ופיזית. לא, זה לא אותודבר כמו שליטה. כאן מדובר ב"הפקדה" בקופת הרגש.

מה קורה שעושים חשיפה לפחד ולא מספקים את שלושת הדברים הללו?

מקבלים תוצאה הפוכה מזו שקיווינו לה, למעשה לחשוף בכוח, כשילד לבד וללא תמיכה – לדבר שידוע שילד מפחד ממנו, הוא מתכון די בטוח לקחת פחד ולהפוך אותו לפוביה או הפרעת חרדה או לטראומה.

אז הסיפור הזה הוא הסיפור על התרנגולות ובעיקר על הילדה שפחדה מהן,

ראשיתו של הסיפור לפני יותר מארבעים שנה, במושב בדרום הארץ,

שבו לסבה וסבתה של הילדה היה משק,

ובמשק היה לול תרנגולות עם גג אסבסט,

ובתוכו כלובים מורמים שנקראו "סוללות" ובכל כלוב תרנגולת.

כל סוללה הוצבה כך שכשהתרנגולת הטילה ביצה הביצה התגלגלה לתעלה שממנה היו אוספים את הביצים, שמים אותן בתבניות ומשווקים אותן לצרכנים, אולי כך זה עד היום.

הילדה נכנסה ללול מגיל צעיר מאד,, כל כך צעיר, שהייתה עדיין נמוכה מגובה הסוללות והתעלות, וכשהרימה את ידה הקטנה לקחת ביצה מהתעלה התרנגולת ניקרה את ידה.

על רצפת הלול, חוץ מהרבה קקי של תרנגולות, היו כמה תרנגולות חופשיות,

בדרך כלל תרנגולות שלא הטילו עוד וחיכו שיגיע מישהו לקנות אותן לשחיטה.

הן היו רצות בלול ומנפנפות בכנפיהן, בטח רצו להתנסות ברגע של חופש,

אבל לילדה הן נראו כמו מפלצות מכונפות,

והיא פחדה.

הכאב, הבהלה, לא היה להם שם, והם לא הצליחו לצאת מהפה של הילדה,

וכך קרה שסבתא של הילדה המשיכה לשלוח אותה שוב ושוב ללול

לקרוא לסבא לארוחה,

והילדה היתה עומדת מחוץ ללול, וצועקת "סבא" והוא כמובן לא היה שומע,

כי לול תרנגולות זה דבר רועש.

שוב ושוב סבתא היתה שולחת את הילדה.

שוב ושוב הילדה היתה מתקרבת ללול, ועם כל פעם שנשלחה לשם,

התרנגולות הפכו רועשות יותר ומפחידות יותר.

מדי פעם, כשסבתא רצתה לבשל תרנגולת לארוחת הערב – סבא היה חותך את ראשה של תרנגולת, שרצה בחצר כרותת ראש,

סבתא מרטה את נוצותיה בכיור השיש הגדול שבחצר,

והילדה צפתה בסקרנות, בהלה וגועל.

והפחד גדל, וגדל.

רצה הגורל והילדה עברה לגור בקיבוץ, וכשהגיעה לגיל שבו התחילו הילדים לעבוד, איפשהו בבית הספר היסודי,

הגיע הרגע ובדף התורנויות על לוח המודעות נכתב שמה בין תורני "משק הילדים".

משק הילדים היה מה שקרוי היום גן חיות קטן לילדים. היו בו מלא בעלי חיים, שמטרתם הייתה ליידד את ילדי הקיבוץ עם עולם החי ועולם העבודה,

וכל זאת תחת פיקוחו של מבוגר אחראי, מוותיקי הקיבוץ.

כך יצא שביומה הראשון של הילדה במשק הילדים, היא הצליחה לספר לחבר הוותיק שהיה אחראי על המשק, שהיא מפחדת מתרנגולות,

היא ביקשה ממנו ממש בשקט שלא ישים אותה לעבוד עם התרנגולות.

ולהפתעתה, הוא עשה בדיוק להיפך, הוא אמר שהיא צריכה להתגבר על הפחד, ושם אותה, לבד, לתת אוכל ומים לתרנגולות ולבעלי הכנף שהיו בכלובים.

הילדה שתקה, כי נראה היה שאין טעם לדבר,

הילדה מצאה מקל ארוך שאיתו הוציאה את כלי האוכל והמים מהכלובים, מילאה אותם מחדש ודחפה אותם פנימה בחזרה כשהיו מלאים.

השיטה הזו עבדה עד הרגע שבו ראה אותה האחראי,

ואמר שככה לא מתגברים על פחד והוא ילמד אותה איך לא לפחד מתרנגולות

הוא עמד מחוץ לכלובים, ובכל פעם הכריח את הילדה להיכנס לכלוב, סגר את הדלת, והשאיר אותה שם זמן שנראה כמו נצח, אבל בטח היה דקה או שתיים.

דקה או שתיים זה ממש הרבה כשמאד מפחדים, הכי מפחידות היו תרנגולות הבראהמה, שנראו לילדה כמו יצורים עצומי מימדים, עם רגליים חשופות וטופרים חדים.

וכך יצא שהילדה החלה לפחד מכל בעלי הכנף, תרנגולות, יונים, תוכים – לא משנה מה,

אם היו לזה נוצות וכנפיים זה היה מפחיד.

הילדה בגרה והיתה לנערה, ואז לאישה צעירה, בכל מפגש עם תרנגולת או ציפור – חיה או מתה, היא היתה נרתעת או מסתתרת, ולמי שהיה איתה, היתה מספרת את הסיפור למה היא מפחדת מתרנגולות.

"זה יעבור לילדים שלך הפחד הזה", איימה עליה פעם מישהי.

זה לא עבר, הילדים שלה צחקו, כי לפחוד מתרנגולת זה מצחיק.

"בכל שנות האדם, תמיד האדם אכל את התרנגולת" אמר לה לולן אחד, בעת שאמרה שאין לה אפשרות לעבוד בגיוס העמסת העופות,

"אף פעם התרנגולת לא אכלה את האדם" הוא השלים בחיוך.

ואפשר היה לראות במבטו את הלגלוג על האישה הגדולה שמפחדת מחיית משק לבנה ותמימה.

השנים עברו והסיפור סופר פעמים רבות,

ויום אחד הילדה, שכבר היתה אישה בשלב הזה, הגיעה ללמוד תואר שני בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, בשלב הזה הפחד כבר התנהג יותר יפה,

האישה יכלה להנות מיפיין של ציפורים, ללכת בכיכרות עם יונים באירופה ולהשאר לשבת גם אם ציפורים באו לבדוק אם יש שאריות לנקר.

וכך יצא שבשיעור אחד בתואר השני שעסק בפוביות ופחדים וכאלה דברים, ובו כל משתתפת ומשתתף סיפרו על פחד שלהם, סיפרה האישה את סיפור הפחד מתרנגולות, שהיה בשלב זה חבר ותיק.

"מצוין" קפץ המרצה כמוצא שלל רב "זה בדיוק מתאים למשימת ההתפתחות העצמית שלנו בסימסטר הזה".

"את תעבדי על הפחד שלך מתרנגולות באמצעות חשיפה ולסטודנטים תהיה הזדמנות להתנסות בכך",

"הו לא", אמרתי, "ממש ממש לא",

אני חושבת שאשאיר את התרנגולות להיות פוביית המחמד שלי.

הן הסיפור שלי על איך לא הכל אפשר וצריך לרפא, שיש עובדות חיים שעם השנים מתיידדים איתן וחיים איתן בשלום,

וחשוב מזה – אפשר לעשות בהן שימוש כדי לעזור לאחרים!

וזו משמעות שנותנת לסבל ולכאב ערך, שזה דבר יקר מפז.

שבת שלום לכולנו, מאחלת שתמיד נוכל לרתום את כאבינו ופחדינו כדי לעזור לאחרים בשלהם

בתמונה: "אין מנוח מזאת הילדה" מתוך "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין