שמירה והגנה עם רגעי אהבה

שישי מבורך

השבוע חלף כהרף עין, בשרשרת מרשימה של פגישות מרחיבות לב ושכל, שהציעו שלל אפשרויות לסיפור שישי.

פגישה אחת, התבלטה מעל כולן בכך שהביאה לידי ביטוי את מסירותם של משתתפיה, אנושיותם ועדינות נפשם. הנושא בו עסקנו היה דיני נפשות, שלמות המשפחה ויכולתם של ההורים לטפל בילדיהם ולהישאר בתפקיד הורי מלא, עם ולמרות מגבלות.

האירוע נגע למשפחה שהרווחה והקהילה משקיעות משאבים רבים כדי שתישאר יחד, למרות שההורים סובלים מנכויות שמקשות עליהם מאד את התפקוד ואת הטיפול בילדים.

המשפחה מקבלת תמיכה ייחודית בתוך הקהילה, כדי שהילדים יוכלו להישאר בחזקת הוריהם ולא לצאת מביתם, למרות שמצבם של ההורים החמיר מאד מבחינה בריאותית.

עם ולמרות כל המאמצים, אחד הילדים אינו מסכים ללכת לבית הספר, מראשית השנה, וזו היתה הסיבה שמפעילי התוכנית הגיעו להתייעץ איתי.

הדיון שהתפתח, לא עסק בהליכה לבית הספר, אלא בערכם של אהבה וחום רגשי שהורים יודעים לתת, והרצון לאפשר להם לשמר את מבנה הבית והמשפחה המקורי - מול חובתם של ההורים לשמירה והגנה על ילדיהם.

המשתתפים הביעו את רצונם ואמונתם בשימור המשפחה במובן המסורתי, כשבראשה עומדים ההורים וגרים בביתם.

אני מדדתי את המציאות בכלים של פיבוט, והראיתי שבעצם ההורים, ביחד עם כל העזרה והתמיכה שהם מקבלים, אינם מצליחים לעמוד בכללי השמירה וההגנה על ילדיהם, פוגעים בבריאותם, בהשכלתם ובהתפתחותם.

הצוות הבין את הנתונים, אך יכולתי להרגיש את ההבדל בין הידע, שהוא בשכל בלבד, לבין הידיעה, שגם הלב משתתף בה, והחלטתי לעזוב את הנתונים וללכת לדבר עם הלב.

הלב, אתם מבינים, מדבר שפה אחרת. נתונים בלבד לא עובדים עליו, הוא מדבר ברגשות וזיכרונות ותחושות, ולכן גייסתי זיכרון, שעלה בי פתאום, מילדותי המוקדמת;

"כשהייתי ילדה, לסבי וסבתי במושב היה לול תרנגולות, שממנו פחדתי, והיה גם חדר קטן וחם שבו גידלו את האפרוחים, שקראו לו "בית אימון" שהיה בעצם מדגרה לאפרוחים הקטנים שיהפכו בהמשך לתרנגולות מטילות", סיפרתי למשתתפים בפגישה,

"רצפתו של בית האימון היתה מכוסה נסורת עץ, וכשהיתה מגיעה קבוצה חדשה של אפרוחים רכים וצהובים, הייתי הולכת ויושבת בתוכו, ליד התנורים שהפיצו אור אדמדם ועוטף, בתוך ים של אפרוחים קטנים ורכי פלומה.

תוך יום או יומיים האפרוחים החלו לגדול והפלומה התחלפה בנוצות, וכשהם הפכו לפרגיות ואחר כך לתרנגולות, הקסם נגמר והן עברו לצד המפחיד של לול המטילות, עם כלובי הברזל והרעש הבלתי נסבל.

הרגע הזה, שבו האפרוחים היו צהובים, הנסורת היתה טרייה ונקייה, היה כולו רוך וחום, רגע נדיר שהתקיים מחוץ למציאות היומיומית. רגע מושלם.

רגע מושלם, ממש כמו הרגע שבו שדה הנרקיסים שמאחורי הבית במושב היה כולו פורח במופע לבן ומרהיב, ואני הייתי הולכת בין שורות הנרקיסים, מתבשמת מריחם החריף שסבתי קראה לו ריח נורא, אבל לא היה לי אכפת.

שמש החורף חיממה אותי ושדה הנרקיסים פרח במלוא עוצמתו, וזה היה רגע מושלם, הייתי קוטפת זר ענק של נרקיסים, כי היה מותר ורציתי לקחת את הרגע הזה איתי עוד רגע,

 אבל בחדר שלי זה כבר לא היה אותו הדבר, סבתא שלי אמרה שלנרקיסים יש ריח של ביוב והם נבלו ונשרו, לא הצלחתי להמשיך את הרגע לתוך המציאות".

"ואיך זה קשור לילד?" שאל העובד הסוציאלי שניהל את הפגישה,

"האהבה הזו, שאתם מדברים עליה, ומנסים לשמר אותה בכל הכוח, היא בית האימון ושדה הנרקיסים, היא רגע נפלא שמתקיים מחוץ לזמן ומחוץ לגבולות המציאות, ברגע הזה יש רק את החוויה הנפלאה, המרוממת נפש, אלה רגעים שאפשר לזכור לתמיד ולהתחמם לאורם".

"הילד, בסיפור שלנו, מנסה להישאר בבית האימון, בבית הוריו, ששם יש רק ממתקים וחיבוקים ומילים טובות ותוכניות בטלוויזיה, הוא והם מנסים למתוח את הרגע הזה כבר כמה חודשים, אבל אתם יודעים מה הבעיה בלנסות לחיות בתוך מדגרה של אפרוחים?"

"מה?" שאלה המדריכה בסקרנות,

"שמדגרה של אפרוחים, ושדה של נרקיסים הם רגעים מושלמים, אבל לא מקום שכדאי לילד לחיות בו. כך גם הורים שיודעים לאהוב, ולחבק ולתת ממתקים, זה רגע מושלם, אבל בחיים, כדי לגדל ילד רגע מושלם של אהבה לא מספיק, כי לאכול רק ממתקים כל הזמן – עושה אותך חולה, ולראות רק טלוויזיה ולא ללכת לבית הספר ולא להיפגש עם ילדים אחרים ולהתנסות בחוויות – פוגע בהתפתחות של הגוף ושל המוח שלך, אז בסוף יוצא שחשובים גם אהבה ורגעים נהדרים, אבל חשוב ממש שיהיה מי שישמור ויגן עליך מלהתבלבל ולנסות להישאר לגור בהם".

"אז מה שאת אומרת זה שחייבים להוציא את הילדים מהבית?" שאל הצוות בעצב

"מה שאני אומרת זה שצריך שמירה והגנה, ושהעולם האמיתי של הילדים יתמוך בבריאות ובהתפתחות שלהם, ואת זה ההורים שלהם לא יכולים לספק ונצטרך לראות מי ואיך ייתן את זה, ושרגעי האהבה עם הוריהם ימשיכו ויתקיימו ויהיו משמעותיים, רק שהילדים לא יכולים להישאר לגור בתוכם".

הפגישה הסתיימה בתוכניות להמשך ובמילים חמות,

 עברו כמה דקות והטלפון צלצל, על הקו היה מנהל השירות, שאנשי הצוות שלו היו בפגישה;

"יש לך הקלטה של הזום?" הוא שאל בהתרגשות,

"לא, למה אתה צריך?"

"הצוות שלי יצא נפעם, וסיפר שהיתה להם חוויה מיוחדת במינה" הוא אמר "ואני רציתי גם להיות".

זה כוחו של רגע מושלם, חשבתי לעצמי, בועה של זיכרון שמצליחה לגעת בלבבות ולהביא חום ואור מחוץ למרחב ולזמן.

שבת שלום

בתמונה: "רגע מושלם" מאת רוברט מייפלתורפ, עבודת אומנות משנת 1986

15.12.23